אומרים נקמה אסורה, לך תסביר את זה לחירני’ק שאיבד חבר בלבנון.

חבר שחי איתו שנה וחודשיים, 25 שעות ביממה.

חבר שסחב איתו באלונקה חבר ששמר איתו בעזה.

עוד חודש בלבנון קרוב מאוד לכרכום מחפשים נקמה החברים של “7 קטנטן”.

לכל אחד מאתנו יש אדם שמשמש לו דוגמה ולי זה היית אתה.

המ”כ שידע הכל, שתמיד צעד ראשון.

והנה- אחרי טירונות ואנחנו כבר בלבנון, יוצאים למארב שעבדנו עליו קשה אתה הובלת ואני הייתי האחרון.

ואז פתאום שמענו יריות ואני אליך רצתי קדימה, וראיתי אותך פצוע.לאט לאט נעלמת לי מבין הידיים.

ועכשיו אני עומד- מול הקבר שלך ושואל- למה לך זה קרה? למה זה בכלל קורה?

אני יוצא החוצה, ממשיך הביתה מנסה לשכוח, אך התמונות רצות לי בראש ואני אף פעם לא אשכח, שאתמול, רק אתמול-

היית המ”כ שהדריך אותי בכל.

אמיתי יקר שלנו,
מה עוד ניתן לומר לאחר 15 שנים?
אולי לחלוק קצת תחושות, אולי שגילינו שיש דואליות, כפילות
בכל מה שנוגע לזיכרון היותך.
מותך כאילו ארע אתמול, זיכרון הצלצול בדלת, ההודעה האיומה, הלוויה- כל זה טרי וצורב.
מצד שני, דומה שחלפו יובלות מאז. כל כך הרבה ארע מבלי שתהיה נוכח.
אירוע רדף אירוע גם בתחום המשפחתי וגם בארץ ובעולם.
אפילו לגעגועים שני פנים.
אנחנו מתגעגעים למה שהיית.
ילד, נער, בחור צעיר, סקרן, תוסס, צחקן, חכם, ראש טוב וגם קצת ‘עצבן’ וחם מזג.
אבל בעיקר אנחנו מתגעגעים למה שלעולם לא תהיה.
אנו מתגעגעים לאיש שלא תהיה, לבעל ולאב שלעולם לא תהיה, ולא שוכחים שאפילו להיות הדוד של אספי הקטן – לא זכית.
אפילו זיכרונך שזור באותה כפילות.
הזכרונות משמחים, מצחיקים וגורמים לנו אושר בעצם קיומם ובאותה מידה ממש הם מעציבים ומעיקים.

גם התחושות, הרגשות, כפולים ומנוגדים.
מחד, יש שמחות אושר וחגיגות שאנו מקפידים מאז לחגוג, ומאידך,
תמיד נלווית להן תוגה כלשהיא ותחושת בטן מעיקה.
15 השנים שחלפו למדו אותנו לשזור את הניגודים ברגשות, בזיכרונות ובתחושות בחיינו וכך נמשיך הלאה.

אמא

אולי, אם היית מעדיף את הצבע החום ולא את הסגול, אולי היית גולנצ’יק ואז לא היית נמצא במקום הארור ההוא בזמן ובעת ההיא.

ואולי אם לא היו מקדימים לך את תאריך הגיוס, לפתע פתאום, ממרץ 1995 לנובמבר 94, אולי עוד היית אתנו היום.

אולי, אם לא היית מתעקש עם קצין הרפואה בבקו”ם שאתה בסדר אין לך לחץ דם גבוה ושהכל מהתרגשות, לא הייתי רצה אתך לרופא לסדר “הולטר” שיוכיח שאתה בסדר ומתאים לקרבי- אולי עוד היית עמנו כאן..

אולי ואם היית מקבל את המלצתו של אבא והולך לתותחנים במקום לחי”ר עוד היית אתנו כאן…

אולי, אם באותו שבוע ארור, היית נכנע לבטן הכואבת ולחום הגוף הגבוה והיית נשאר בבית במקום לחזור ללבנון- עוד היית עמנו כאן…

ואולי, אם לא היית קורא את כל ספרי הגבורה והמלחמות שבבית, לא היית נשאב לתוכם וחש את הצורך לתת ולהוכיח את עצמך ואולי עוד היית עמנו כאן…

ויש עוד רשימות ארוכות של אם, ואולי ואולי אם.

מילים קשות, מרפות ידיים, אשר כנגדן קיימת מציאות ברורה, חותכת ואכזרית- אתה לא כאן עמנו ואנו חיים וחווים את חסרונך הכואב כבר 14 שנה בוודאות גמורה- בלי “אם” ו”אולי” ו”אולי אם”.

10 שנים חלפו מאז שהלכת מאיתנו, בנסיבות כה טראגיות, עוד בטרם הספקת לחגוג את יום הולדתך ה- 20. כשאני מסתכלת אחורה לאותם רגעים הזויים של אימה, ובלבול וכאב, כאב כה גדול עד שכמעט והצליח לכלות אותנו… לא ידענו למה לצפות. ידענו דבר אחד- שחיינו, כפי שהכרנו אותם, נגמרו. הם אינם יכולים להמשך כשאינך עמנו- וכעת צריך להתחיל מחדש.

היית ילד ראשון במשפחתנו, בן בכור לאמא ואבא, ונכד ראשון לסבים ולסבתות. ילד יפה ומתוק, כחול עיניים, חברותי וחכם שהצליח להדהים את המבוגרים שסביבו, והביא אושר וגאווה לכל המשפחה.

היית נער אהוב ומוצלח, נחרץ, סקרן, בעל דעה מגובשת והמון מה לומר. עם נטייה למרדנות ושבירת מסגרות. לא פעם הסתבכת בבית הספר בגלל “פה גדול” והתחצפויות למורים. חבריך היו עיקר עולמך. היה לך חשוב שיהיו אנשים טובים קודם כל. היית חבר נאמן. חבר אמיתי. מישהו שאפשר לסמוך עליו. חבריך לא שכחו אותך או אותנו כל השנים האלו. הם המשיכו לשמור על קשר קרוב איתנו, תומכים, מחזקים, ומזכירים לנו כמה היית משמעותי להם.

כשהיית בן 4 נולדתי אני. וזה לא סוד – שכנראה לא תאמתי בדיוק לציפיותיך, ולמרות זאת היינו אחים – כל הזמן ובלי הפסקות. ובין המריבות והויכוחים היו גם לא מעט רגעים יפים של אחווה וחברות בינינו.

לא ידעתי אז שחייך יהיו כה קצרים, ושיש לנצור את הזיכרונות, ולמחול על הכבוד, ולגשר על הפערים, ועל זה אני כל כך מצטערת.

נשלחת ללחום בשביל להגן עלינו – ונהרגת.

10 שנים אחר כך – ונותרנו עם אותן שאלות ואחרות שרק נוספו. האם זה היה גורלך האפל אשר ארב מהיום בן נולדת או שמא המחיר הכבד מכל ששילמת במותך הוא מנת חלקם של טובי בניה של הארץ? וכמה שנים עוד נמשיך כך? האם מותך היה הכרחי? האם טעינו בדרכנו? מול חייך שלך ושל בחורים רבים אחרים עם גורל דומה – נדמה שהמחיר נורא מדי.

והשאלות מוסיפות לנקר – האם מצאת שלווה? ומה היה קורה אלמלא?

אמתי, הזמן עושה את שלו, זה נכון. והחיים ממשיכים, וכולנו נסחפים איתם – היומיום, העבודה, השמחות, השגרה, העשייה, הריצות לכאן ולשם.

ועדיין – השתנינו. איננו אותם אנשים שעמדו כאן לפני 10 שנים. כאילו ספגנו לתוכנו את נוכחותך הדוממת, שמשפיעה על הווייתנו בצורה מוחלטת – במבטינו, באהבתנו, בצחוקנו… לא נפרדנו ממך – ואתה לא נפרדת מאיתנו. תדע שמשפחתך ואהוביך ממשיכים לחיות חיים של אהבה, שמחה והגשמה. נוח על משכבך בשלום. ומי יודע – אולי ניפגש באחד הימים.